עצב, פחד, כעס וכאב- אפשר לעקוף אותם- אבל יש לזה מחיר

או: על התוצאות של הדחקה רגשית

אנחנו דור של הדחקה רגשית. מגיל צעיר אמרו לנו:

"אל תיהי עצובה"

"אל תכעס עליו"

"אל תפחד! אין לך ממה לפחד!"

"אל תבכי, לא צריך לבכות"

הכוונות היו טובות וטהורות.

אבל התוצאה- אנחנו נמנעים מלהרגיש.

אנחנו בורחים מלהרגיש. בורחים לגלילה אינסופית ברשתות החברתיות, בורחים אל המקרר, לאכילה רגשית, אל האלכוהול, אל הסיגריות. כל מה ש"יכבה" את הרגש.

והאמת שזה עובד. אכן, אפשר להרגיש פחות. להיות פחות כועסים, פחות עצובים.

אפשר.

אבל יש לזה מחיר.

הרגשות לא נעלמים. אנחנו לא באמת מדלגים ומקבלים "פטור" ממה שהלב ביקש להרגיש.

אז מה המחיר?

אצל כל אחד זה יתבטא אחרת.

המחיר עשוי להיות כהות רגשית כללית- "אני לא עצוב או כועס או כואב כבר שנים, אבל אני גם לא מרגיש שמחה ואהבה". ה"לא להרגיש" הולך לשני הכיוונים..

אצל חלק מהאנשים ההדחקה הרגשית תגרום לתחושת תקיעות בקריירה, במערכות יחסים או בחיים בכלל. התחושה הזאת שמשהו לא עובד. משהו תקוע.

חלק ירגישו שהחיים שלהם נעדרים חיות (ויטאליות), תחושה כזאת של חיים תפלים, כמו תמונה עם צבעים דהוים.

אצל אחרים הכעס או הפחד או העצב ימתינו בשקט מעבר לפינה ויתפרצו יום אחד בצורה זו או אחרת. לפעמים כחרדה, מחלה כרונית או בעיות גופניות אחרות.

אסתר היקס קוראת לרגשות שלנו "מערכת ניווט". מעין מערכת שמוטמעת בתוכנו כדי להכווין אותנו היקס מציעה להפחית את ההתנגדות אל מערכת הניווט הזאת, ולקבל את ההכוונה.

שיטת "המסע" של ברנדון בייס עוסקת בעוצמה של לעבור דרך הרגשות, ולא סביבם. בייס מסבירה שזאת הדרך היעילה והמהירה ביותר להתקדם הלאה ולצמוח מהקושי.

לפעמים הרגשות מתנהגים כמו רכבת הרים. לוקחים אותנו למעלה ולמטה, ממש כמו גרף כזה שעולה ויורד, ואנחנו מחליטים לקחת קיצור דרך, לדלג על הקרקעית, בלי לדעת שאנחנו מוותרים על האוצר שנמצא שם. ממש שם, בנקודה הכי נמוכה.

אנחנו נולדים עם היכולת להרגיש. האם פעם ראיתם את שברון הלב האמיתי והאותנטי של ילד שנפל לו הארטיק על המדרכה? האם שמתם לב גם לשמחה ולצחוק מכל הלב שלו כשאבא שלו עיוות את פניו לפרצוף מצחיק?

איכשהו לאורך הדרך אנחנו מפסיקים לאפשר לעצמנו להרגיש את הרגשות במלוא עוצמתם. הרבה פעמים בגלל מקרה שעשינו את זה ו.. "נשבר לנו הלב".

וכך משה שרון כותב על שברון הלב בספרו "תולדות הכעס" :

"ומאז – הלב שבור. הוא כבר לא מה שהיה.

כבר לא סומכים כל כך מהר על אנשים. לא מתאהבים בכל שני וחמישי ולא באמת נותנים למישהו להציף את כל כולך לטוב ולרע.

והשנים נוקפות ונוצרת "עורלה" סביב הלב. בהתחלה היא דקה שבדקות, אחרכך היא הופכת ומתעבה יותר ויותר עד שלעיתים היא הופכת למפלצת. חומה בצורה. מערכת הגנה שיצרנו בגלל אמונה- שאין על מי לסמוך. שאין באמת טוב בעולם.

אנחנו הופכים להיות יותר ציניים וכעסניים ופחות מתרגשים שמחים ואוהבים כמו שהיינו פעם. הפכנו ל"שורדים"בסערות החיים. עטפנו את עצמנו בשכבות של הגנה בכדי לא להרגיש יותר מידי.

ומה יהיה? מי יחזיר לנו את השמחה ואת ההתאהבות הפשוטה? זהו זה? האהבה מתה?

אבל הלב ממשיך לפעום. קשה לו עם השקים שהוא צריך לסחוב, אבל כן! הלב עוד פועם. והוא לא רק פועם אלא גם כואב. כי הוא רוצה להרגיש ולשמוח ואנחנו משתיקים אותו.

מספקים לו תחליפים במקום להסיר ממנו את ה"עורלה". נותנים לו סמים כדי להרגע ממתח ומלחצי היומיום, מטביעים אותו באלכוהול כדי שנוכל לצחוק צחוק אמיתי או לרקוד ממקום משוחרר. בונים לו קניונים, ממציאים גאדגטים וקונים מותרות שהוא לא צריך.

הוא מתרגש לשעתיים ושוכח. זה הרי לא מה שהוא צריך, הלב."

מי שעוקב אחרי התכנים שלי יודע שאני מדברת הרבה על חשיבה חיובית ועל יצירת שיחה פנימית מטיבה. זה נכון. עבור הרבה אנשים טוב שינועו לכיוון ה "יותר חשיבה חיובית"

אבל

גם לזה יש מינון נכון ויש מנת יתר. ומנת יתר היא לא בריאה.

יש דבר כזה יותר מידי חשיבה חיובית.

ויותר מידי חשיבה חיובית עלולה לגרום להתכחשות לעובדות ולהדחקה רגשית.

בריא לנו לתת מקום לרגשות "שליליים". למה ה"שליליים" במרכאות?

כי הסיווג הזה לרגשות "חיוביים" ו"שליליים" הוא מלאכותי.

כל הרגשות משרתים אותנו, לכולם יש מטרה וערך.

ד"ר טל בן שחר אומר:

"אנו, בני האדם, צריכים לתת לעצמנו את הרשות להיות אנושיים.

יש שני סוגים של בני אדם שלא סובלים מכעס, ממתחים ומצער: פסיכופתים ומתים.

אם אתם סובלים מכעס וממתח - זה טוב. זה מלמד שאתם לא פסיכופתים או מתים".

ואתה? ואת?

האם את/ה מרשה לעצמך להיות אנושי?